Our hands are both there
But not holding one another
Mine in my pocket and yours in the air
Only voice in the room
Is a repetitive speech
From the television set that's been broken for months
And it's only air
That keeps us from choking
Only air
That's keeping us alive
The candles burn bright
On your birthday cake
A wish is just a one syllable word
My guitar is in it's case
A case I do not dare to open
What once was a music box now is silent
And it's only air
That keeps us from choking
Only air
That's keeping us alive
ד על השני בכביש, יצפרו בוובוזלה.
דווקא על "מלכת אמבטיה" רציתי לכתוב, על ההוצאה המחודשת של שירי המחזה, על האומץ והיושרה של חנוך לוין בשעתו, ועל הבורות והנבערות של אלו, אז והיום, המבקשים לטאטא מתחת לשטיח אמיתות, גם אם הן פוגעות.
ולהתחכם, שלא נזכיר את התמכרויותיו החוזרות ונשנות לסמים, ששמו אותו תחת זרקור בעייתי בעיני הציבור. מפוכח, זקן ומודע לכך, הוא הקליט סדרת אלבומים עם המפיק ריק רובין, שנשענו בעיקר על קולו העבה בליווי גיטרה, כמופת לזמרים זקנים שמסרבים להזדקן, או זמרות קשישות שאינן סומכות על קולן עוד. הזדקנתי, זה מה יש, ותאכלו את זה. וזה נפלא, ומרגש. אם אריק איינשטיין היה מוריד לרגע את מוסף הספורט, קם מהכורסה הנוחה שלו ומפסיק להיות כזה נודניק, אולי הוא היה יכול ללמוד משהו. שיר אחר מאותו אלבום, מוחה ובוכה. לא דוקר, אלא שואל, ברלוונטיות רבה: I've wept for those who suffer long, but how I weep for those who've gone into rooms of grief and questioned wrong, but keep on killing. אז קאש מת, בכבוד, בלי להכאיב יותר מדי, בלי לדקור, לקומם. כי אנחנו אוהבים אנשים ששואלים בשקט. וכמה שהאמריקאים אוהבים נוצרי טוב. אצלנו זה "להרוג תורכי ולנוח" כמאמר הבדיחה הישנה, אצלם זה להפציץ מדינה שאת שמה הם לא יודעים לבטא, ולשים ג'וני קאש במערכת.