כמה עצוב זה
כל הזוגות שלא יפגשו לעולם
כל התינוקות שלא יזכו להגיד את המילה הראשונה שלהם
כל הפרחים שלא ילבלבו, בגלל כל הזחלים שלא יהפכו לפרפרים
כל המילים היפות שלעולם לא יאמרו, בגלל הפחד ממשהו שכבר לעולם לא יקרה
כל קרני האור שלעולם לא יחדרו מבעד לתריס חצי פתוח, ולעולם לא יעירו חרש זוג נאהבים
וכל הזוגות שיפגשו, כל התינוקות שיזכו, כל הפרחים שילבלבו, כל הזחלים שיהפכו, כל המילים היפות שיאמרו, כל הדברים שיקרו וכל קרני האור שיחדרו, לא יצליחו להשכיח
כמה עצוב זה
אני לא חי לפי זמנם של הבריות
חיי מתנהלים על פי שעונו של דאלי
נמרח, נמתח, נמס
השעה היא רק מספר, גופי הפסיק להקשיב למספרים
כשהכל מתהפך עוד לפני שאותו הכל חוזר להיות רגיל
אני מגלה שמערכת היחסים ביני לבין גופי השתנתה
אני נמרח, נמתח, נמס
וגופי קפוץ כמו מחוג מתוח
גופי נמס, נמתח, נמרח
ואני מרחף בחלל
קיץ הפך חורף, סתיו הפך אביב
אנשים הולכים לאחור
כן הוא לא
קריאה היא שאלה
אני תוהה אם בפעם הבאה שאתעורר מכוניות ירחפו מעל לראשי
המיטה היא שער
ואני לא יודע לאן אגיע בפעם הבאה שאכנס
אולי אהיה איש עובד
אולי מהורהר
אולי ליצן
אולי שוב אמרח, אמתח, אמס
ואלך לי לישון
שעה אחרונה של אור, יושבים על החלון
על קפה ומילים פשוטות, חיוך עייף
נושמים עמוק את האוויר, כאילו עוד מעט ייגמר
בחוץ הצבעים נמרחים, נעלמים, ושאון היום מתחלף
במנגינות קטנות של שערים נסגרים, ילדים נאספים, שיחות שקטות
זה ערבו האחרון של הקיץ, אך לא רק שלו
כשחושך ייפול אהיה גם אני במקום אחר
אני והקיץ עוזבים, בינתיים
זה היה קיץ של נוחות זמנית ונפלאה
מסדרון של אור בדרך לתחנה הבאה,
שתגיע בסופו של ערב הקיץ האחרון הזה
ועד אז, בשעה אחרונה של אור, יושבים על החלון
אני והקיץ, נפרדים זה מזה בשקט, בחיוך עייף, אבל בחיוך
הכל זה חוויות, ואנו נושאים זה את זו, זו את זה
נושאים בתוך קופסה, חוויות
קטנות, גדולות, מאושרות, עצובות
דומעות ומחייכות, בכל זאת
הרי בסוף לא נשאר מאיתנו אלא חוויה, משתנה תמיד
ומה נאמר על שהיה?
וקשה מכך, מה נאמר על שיהיה?
יתגמד, כאור אחרון ידעך לתוך קופסה של אדם,
אשר בבוא היום יעלם גם הוא, ואך חוויה תישאר, חתומה בקופסה
נושאי קופסאות אנו, לא יותר
מחליפים חוויות כרוכלים
לזרוק יופי נדיר
להיפטר מרוגע, שלווה
להפוך את העולם
לעצור את הנשימה ואת דפיקות הלב
להאיץ את דפיקות הלב בכל יום שעובר
לגווע ולצמוא, ולרחוץ את הגוף במים זרים
להפוך יום ללילה, לילה ליום
להיכלא בין קירות ביתי, ולחשוף את עצמי לעולם
לדעת שעכשיו זה הזמן, ולא להבין איך תמיד עכשיו זה הזמן
לנסות להיאחז בדברים הקטנים, לפחד מהדברים הגדולים
לפחד לחשוב, ולצלול כל פעם מחדש
לרצות לברוח מהכל, ולהתגעגע עוד בכיסא
לשכוח רגעים מאושרים
למען סיכוי לעתיד אחר
וכשנתפשט, מה נרגיש?
האם נסתכל בתשוקה בעיני האחר שפעם היה עצמי, או שנתחמק ונסתתר, כרקדנים. חומקים ממבט, ממגע מערער, בוחנים ורוכנים, עד כניעה מוחלטת.
האם במבוכה נגלה מחדש גומות ושקעים? חספוסים וקימורים אשר נחשפו מאז, אך לעולם יזכרו מגע מוכר. מבקשים בחשש, ולו בחטף, עור אל עור.
וכשנתלבש, מה נאמר?
האם אשאל אותך שאלות לא נוחות, שיניעו את כתפייך הרחק ממני? כועס, צודק, ומלא רחמים עצמיים. פה יבש, ממאן להביע אהבה, ודוקר את הלב בכל הגה שנולד לאוויר.
האם תצדקי יותר ממני? או ששתיקתך תמלא את החלל, חזקה יותר מכל תשובה.
מביטים לא מביטים, יודעים שאין זה אלא מפגש.
Our hands are both there
But not holding one another
Mine in my pocket and yours in the air
Only voice in the room
Is a repetitive speech
From the television set that's been broken for months
And it's only air
That keeps us from choking
Only air
That's keeping us alive
The candles burn bright
On your birthday cake
A wish is just a one syllable word
My guitar is in it's case
A case I do not dare to open
What once was a music box now is silent
And it's only air
That keeps us from choking
Only air
That's keeping us alive
אני זוכר אותך היטב במלון השליו
דיברת באומץ ובלב טוב
הצעת לי גוף על המזרון החשוף
כשהמונית מחכה ברחוב
אלו היו הנסיבות, זה היה המקום
כל מרצנו לכסף ובשר
זו הייתה אהבה עבור עובדי הפזמון
ודאי עדיין עבור מי שעוד שר
אבל את התרחקת, אם תסכימי או לא
פשוט הפנית את גבך לקהל
את התרחקת, ומעולם לא אמרת
אני צריכה אותך, אני לא צריכה אותך
אני צריכה אותך, אני לא צריכה אותך
וקשקושים שכאלה
אני זוכר אותך היטב במלון השליו
היית ידועה, ליבך היה מהולל
הזכרת כיאה שאת מעדיפה גבר נאה
אבל עבורי תחרגי מהכלל
וצעקת חנוקה למען אנשים שכמונו
שנרמסים על ידי איקונות היופי
הדלקת לך קטנה, אמרת "טוב, לא נורא
מכוערים, אך המוזיקה לנו"
אבל את התרחקת, אם תסכימי או לא
פשוט הפנית את גבך לקהל
את התרחקת, ומעולם לא אמרת
אני צריכה אותך, אני לא צריכה אותך
אני צריכה אותך, אני לא צריכה אותך
וקשקושים שכאלה
איני מתכוון שאהבתיך יותר מכולן
אני לא יכול לזכור כל אחת שנפלה
אני זוכר אותך היטב במלון השליו
זה הכל, בזכרוני את הרי בקושי עולה
על פי Chelsea Hotel של לאונרד כהן