תמיד בסוף הקיץ אני מרגיש שאני כבר מוכן, מוכן שהשמש תיעלם, מוכן להפסיק לשכב על החוף, מוכן למעילים, כובעים, צעיפים ולתת לאפור להיכנס. פתאום הערב מגיע מוקדם, כאילו העולם מנסה לרכך אותי, ואני נכנע. אבל עכשיו, עכשיו חם. אין רוח. הרמזים לכחול האפור הזה נעלמו. נשארתי עם עיר בלי כוח, ואני מרגיש תקוע ומבולבל. כנראה שככה מיכה שטרית הרגיש כשהוא כתב את 'סוף הקיץ' לברי סחרוף, כשחיכה לאישה שתציל אותו ממצב הביש הזה. "אולי תבואי, אולי תבואי עכשיו, זה הזמן לאהוב". ערב, אביך וחם, האוויר עומד. "יושב מול חלון פתוח, לנגד עיר בלי כוח. סוף הקיץ, והרוח לא נושב". רוצה לצעוק, אבל לחישה זה כל מה שיוצא. "הלב יוצא אלייך, לא מאוחר עדיין. אולי תבואי, כי אותך אני אוהב".
דווקא מחוץ לזוגיות המפורסמת שלהם, מי עם פורטיס ומי עם דוכין, יצרו שני המוזיקאים הכל-כך ישראלים האלה יצירות מפתיעות, אמיתיות, ישראליות כל כך. שירים שמבטאים במדויק את התקיעות הזו של סוף הקיץ, כשכבר נגמרה הרוח ומחכים לשינוי, אבל הכל בבלבול. כמה ייאוש יש בזה – עיר של קיץ, בלי סתיו, וכל מה ששטרית מבקש זה "לצעוק ואחר כך ליפול, ליפול בשקט, ליפול בין זרועותיך". "והעיר עיר של קיץ, בתל אביב אין סתיו. הכל חוזר אלייך, גם סוף גם התחלה. רק מלחמה, אם תבוא, תחזיר אותנו הביתה, כמו אהוב לאהובה", זה מה ששטרית מבין בסופו של דבר, במה שהפך לחצי המנון שכתב לסחרוף. שיר יוצר מציאות או מציאות יוצרת שיר?
ואני לפעמים הולך כמו רוח רפאים, עייף מהחום, מחפש בעננים רמז לגאולה, ומתבדה. אבל העולם מסתובב, וכמו בכל עונה, הלב מתאים את עצמו. איך אמר חמי רודנר? "הביאו את הסתיו, שלכת, וליבנו האטום והקר יתרחב וינשום".