בלונד על בלונד

כמה עצוב זה

כל הזוגות שלא יפגשו לעולם

כל התינוקות שלא יזכו להגיד את המילה הראשונה שלהם

כל הפרחים שלא ילבלבו, בגלל כל הזחלים שלא יהפכו לפרפרים

כל המילים היפות שלעולם לא יאמרו, בגלל הפחד ממשהו שכבר לעולם לא יקרה

כל קרני האור שלעולם לא יחדרו מבעד לתריס חצי פתוח, ולעולם לא יעירו חרש זוג נאהבים

וכל הזוגות שיפגשו, כל התינוקות שיזכו, כל הפרחים שילבלבו, כל הזחלים שיהפכו, כל המילים היפות שיאמרו, כל הדברים שיקרו וכל קרני האור שיחדרו, לא יצליחו להשכיח

כמה עצוב זה

אני לא חי לפי זמנם של הבריות

חיי מתנהלים על פי שעונו של דאלי

נמרח, נמתח, נמס

השעה היא רק מספר, גופי הפסיק להקשיב למספרים

כשהכל מתהפך עוד לפני שאותו הכל חוזר להיות רגיל

אני מגלה שמערכת היחסים ביני לבין גופי השתנתה

אני נמרח, נמתח, נמס

וגופי קפוץ כמו מחוג מתוח

גופי נמס, נמתח, נמרח

ואני מרחף בחלל

קיץ הפך חורף, סתיו הפך אביב

אנשים הולכים לאחור

כן הוא לא

קריאה היא שאלה

אני תוהה אם בפעם הבאה שאתעורר מכוניות ירחפו מעל לראשי

המיטה היא שער

ואני לא יודע לאן אגיע בפעם הבאה שאכנס

אולי אהיה איש עובד

אולי מהורהר

אולי ליצן

אולי שוב אמרח, אמתח, אמס

ואלך לי לישון

ישר. ישר. ישר. ישר. ישר. שמאלה. ישר. ישר. שמאלה. ישר. ימינה. ישר. לעצור. להריח. היא משלנו. ישר. ישר. שמאלה. לקחת גרגיר. הוא כבד נורא. אבל מה זה משנה? אני הרי יכולה לסחוב משקל פי כמה וכמה ממשקל הגוף שלי. וזה לא שיש לי רצונות משלי, כן? זה כל תפקידי הרי, ללכת ישר, שמאלה, לאן שלא יהיה, להביא אוכל חזרה לקן. ולי לא קראו חופי פלא ולא כזבוני אורות רחוקים. אף אחד לא שאל אותי: "תרצי להיות מלכה?", כך ששום אכזבה אין כאן. צאצאים אין, והשמועות אומרות שלא רבים הם ימי. רק ישר, ימינה, להרים, להביא. באחד מימי הקיץ הלוהטים נתקלתי בדרכי חזרה לקן בחיפושית גדולה ושמנה, שגלגלה לאיטה כדור זבל, כמו סיזיפוס במעלה ההר, בית לעתיד לצאצאיה. "שִיעבוד הוא בראש", היא אמרה לי. ביום אחר, חורפי ואפור, חלפתי על פני עכביש מכוער למראה, שבדיוק התחיל לטוות רשת, לצוד לעצמו מזון. "שחררי את עצמך מהכבלים", זרק לעברי. בלבי חשבתי: "מחר אפרוש כנפיים ואעוף הרחק מכאן, אקים קן חדש משלי". אך הנה כבר מחשיך, וכבר אינני נמלה צעירה. נראה, מחר. בינתיים ישר. ימינה. ישר. ישר. שלא תחשבו, אני נמלה משכילה, חושבת. אך לכאן נולדתי. ישר. ישר. ישר. ימינה. ימינה. ישר. שמאלה. ורק על עצמי לספר ידעתי.

"קחי", אמרתי לה, ושלחתי לעברה יד רועדת. "האלבום הזה ישנה לך את החיים". כמה אני מצטער היום על הרגע הזה. היום, פרק זמן שאני לא יודע איך לאמוד אותו לאחר אותן דקות שקטות בחדר הקטן שמשקיף לכלום ושום דבר, החדר שהיה עולם ומלואו בשבילנו, אני מרגיש צער. צער אמיתי, כזה שמעט אנשים בעולם יכולים להגיד שהם מכירים. ועכשיו, בעודי יושב וכותב את השורות האלו, אני בז לעצמי. בז לעצמי על ההתנשאות הבלתי נסבלת שלי, על הקלות הנוראית שבה אני מרשה לעצמי לומר משפטים כמו: "מעט אנשים בעולם יכולים להגיד שהם מכירים". או: "את אפילו לא יכולה להתחיל לתאר לעצמך כמה זה קשה בשבילי בכלל להיות". גם את זה אמרתי לה. היינו מאוד צעירים כשנפגשנו, יותר מדי צעירים. היא אמרה שהייתי אבוד עוד מההתחלה. לדעתי אין דבר כזה בכלל התחלה, גם לא סוף. היא התיישבה לצידי על הספסל החום בפינת כלום ושום דבר. הייתה לה צמה יפה-יפה, והיא הייתה ללא ספק הדבר הכי מושלם שראיתי בחיי. עד לאותו רגע, וגם לאחריו. ואת זה אני כותב כשדמעה זולגת במורד לחיי, אותה דמעה בכל פעם. אני חושב שבשלב כלשהו פשוט קמנו והתחלנו ללכת. מעלינו נשרו עלי השלכת, כמו בוערים, ואני, שלימדתי את עצמי מגיל קטן שאין כזה דבר "שתיקה מביכה", לחשתי: "את חושבת שהם עצובים שהם צריכים ליפול?". הימים הלכו והתקצרו, ובכל יום, בדיוק כשהשמש הייתה מפנה עורף בפעם האחרונה, היינו עולים לחדר הקטן והריק, מתיישבים על הרצפה, ובונים לנו את העולם שלנו. לפעמים בשתיקות, לפעמים במילים. טוב הייתי עושה אם הייתי שותק, ונותן לה להשתמש במילים. אולי זה היה חוסך לי את הצורך להסביר, להראות למה באמת הכל הוא כמו שהוא. אם הייתי קצת יותר, או אולי קצת פחות מסובך ממה שאני, הייתי תוהה אם היא בכלל  אמיתית, אבל אני יודע שזה בכל מקרה לא משנה. כי כשאתה נותן, מה זה חשוב אם זה למישהו אמיתי או לא. השאלה היא מה קורה כשאתה רק לוקח. אולי הייתי יכול להשלים עם זה, ולהיות מאושר שהיום היא נישאת על כנפי הרוח במקום כלשהו, נסחפת על גבי החיים הצבעוניים-אפורים האלה, נותנת לרגעים קטנים לגעת בה, עוצמת עיניים בעדינות כשקו השמש השוקעת פוגע בעיניה. אולי זוכרת עלי שלכת בוערים. והכל בגלל דקות ספורות ומילים מדוייקות שנאמרו בינינו. אבל זה לא מטבעי להשלים. גם ככה קשה לי בכלל להיות.

תמיד בסוף הקיץ אני מרגיש שאני כבר מוכן, מוכן שהשמש תיעלם, מוכן להפסיק לשכב על החוף, מוכן למעילים, כובעים, צעיפים ולתת לאפור להיכנס. פתאום הערב מגיע מוקדם, כאילו העולם מנסה לרכך אותי, ואני נכנע. אבל עכשיו, עכשיו חם. אין רוח. הרמזים לכחול האפור הזה נעלמו. נשארתי עם עיר בלי כוח, ואני מרגיש תקוע ומבולבל. כנראה שככה מיכה שטרית הרגיש כשהוא כתב את 'סוף הקיץ' לברי סחרוף, כשחיכה לאישה שתציל אותו ממצב הביש הזה. "אולי תבואי, אולי תבואי עכשיו, זה הזמן לאהוב". ערב, אביך וחם, האוויר עומד. "יושב מול חלון פתוח, לנגד עיר בלי כוח. סוף הקיץ, והרוח לא נושב". רוצה לצעוק, אבל לחישה זה כל מה שיוצא. "הלב יוצא אלייך, לא מאוחר עדיין. אולי תבואי, כי אותך אני אוהב".

דווקא מחוץ לזוגיות המפורסמת שלהם, מי עם פורטיס ומי עם דוכין, יצרו שני המוזיקאים הכל-כך ישראלים האלה יצירות מפתיעות, אמיתיות, ישראליות כל כך. שירים שמבטאים במדויק את התקיעות הזו של סוף הקיץ, כשכבר נגמרה הרוח ומחכים לשינוי, אבל הכל בבלבול. כמה ייאוש יש בזה – עיר של קיץ, בלי סתיו, וכל מה ששטרית מבקש זה "לצעוק ואחר כך ליפול, ליפול בשקט, ליפול בין זרועותיך". "והעיר עיר של קיץ, בתל אביב אין סתיו. הכל חוזר אלייך, גם סוף גם התחלה. רק מלחמה, אם תבוא, תחזיר אותנו הביתה, כמו אהוב לאהובה", זה מה ששטרית מבין בסופו של דבר, במה שהפך לחצי המנון שכתב לסחרוף. שיר יוצר מציאות או מציאות יוצרת שיר?

ואני לפעמים הולך כמו רוח רפאים, עייף מהחום, מחפש בעננים רמז לגאולה, ומתבדה. אבל העולם מסתובב, וכמו בכל עונה, הלב מתאים את עצמו. איך אמר חמי רודנר? "הביאו את הסתיו, שלכת, וליבנו האטום והקר יתרחב וינשום".

שעה אחרונה של אור, יושבים על החלון

על קפה ומילים פשוטות, חיוך עייף

נושמים עמוק את האוויר, כאילו עוד מעט ייגמר

בחוץ הצבעים נמרחים, נעלמים, ושאון היום מתחלף

במנגינות קטנות של שערים נסגרים, ילדים נאספים, שיחות שקטות

זה ערבו האחרון של הקיץ, אך לא רק שלו

כשחושך ייפול אהיה גם אני במקום אחר

אני והקיץ עוזבים, בינתיים

זה היה קיץ של נוחות זמנית ונפלאה

מסדרון של אור בדרך לתחנה הבאה,

שתגיע בסופו של ערב הקיץ האחרון הזה

ועד אז, בשעה אחרונה של אור, יושבים על החלון

אני והקיץ, נפרדים זה מזה בשקט, בחיוך עייף, אבל בחיוך

הכל זה חוויות, ואנו נושאים זה את זו, זו את זה

נושאים בתוך קופסה, חוויות

קטנות, גדולות, מאושרות, עצובות

דומעות ומחייכות, בכל זאת

הרי בסוף לא נשאר מאיתנו אלא חוויה, משתנה תמיד

ומה נאמר על שהיה?

וקשה מכך, מה נאמר על שיהיה?

יתגמד, כאור אחרון ידעך לתוך קופסה של אדם,

אשר בבוא היום יעלם גם הוא, ואך חוויה  תישאר, חתומה בקופסה

נושאי קופסאות אנו, לא יותר

מחליפים חוויות כרוכלים

לזרוק יופי נדיר

להיפטר מרוגע, שלווה

להפוך את העולם

לעצור את הנשימה ואת דפיקות הלב

להאיץ את דפיקות הלב בכל יום שעובר

לגווע ולצמוא, ולרחוץ את הגוף במים זרים

להפוך יום ללילה, לילה ליום

להיכלא בין קירות ביתי, ולחשוף את עצמי לעולם

לדעת שעכשיו זה הזמן, ולא להבין איך תמיד עכשיו זה הזמן

לנסות להיאחז בדברים הקטנים, לפחד מהדברים הגדולים

לפחד לחשוב, ולצלול כל פעם מחדש

לרצות לברוח מהכל, ולהתגעגע עוד בכיסא

לשכוח רגעים מאושרים

למען סיכוי לעתיד אחר

וכשנתפשט, מה נרגיש?

האם נסתכל בתשוקה בעיני האחר שפעם היה עצמי, או שנתחמק ונסתתר, כרקדנים. חומקים ממבט, ממגע מערער, בוחנים ורוכנים, עד כניעה מוחלטת.

האם במבוכה נגלה מחדש גומות ושקעים? חספוסים וקימורים אשר נחשפו מאז, אך לעולם יזכרו מגע מוכר. מבקשים בחשש, ולו בחטף, עור אל עור.

וכשנתלבש, מה נאמר?

האם אשאל אותך שאלות לא נוחות, שיניעו את כתפייך הרחק ממני? כועס, צודק, ומלא רחמים עצמיים. פה יבש, ממאן להביע אהבה, ודוקר את הלב בכל הגה שנולד לאוויר.

האם תצדקי יותר ממני? או ששתיקתך תמלא את החלל, חזקה יותר מכל תשובה.

מביטים לא מביטים, יודעים שאין זה אלא מפגש.

Our hands are both there

But not holding one another

Mine in my pocket and yours in the air

Only voice in the room

Is a repetitive speech

From the television set that's been broken for months

And it's only air

That keeps us from choking

Only air

That's keeping us alive

The candles burn bright

On your birthday cake

A wish is just a one syllable word

My guitar is in it's case

A case I do not dare to open

What once was a music box now is silent

And it's only air

That keeps us from choking

Only air

That's keeping us alive