ישר. ישר. ישר. ישר. ישר. שמאלה. ישר. ישר. שמאלה. ישר. ימינה. ישר. לעצור. להריח. היא משלנו. ישר. ישר. שמאלה. לקחת גרגיר. הוא כבד נורא. אבל מה זה משנה? אני הרי יכולה לסחוב משקל פי כמה וכמה ממשקל הגוף שלי. וזה לא שיש לי רצונות משלי, כן? זה כל תפקידי הרי, ללכת ישר, שמאלה, לאן שלא יהיה, להביא אוכל חזרה לקן. ולי לא קראו חופי פלא ולא כזבוני אורות רחוקים. אף אחד לא שאל אותי: "תרצי להיות מלכה?", כך ששום אכזבה אין כאן. צאצאים אין, והשמועות אומרות שלא רבים הם ימי. רק ישר, ימינה, להרים, להביא. באחד מימי הקיץ הלוהטים נתקלתי בדרכי חזרה לקן בחיפושית גדולה ושמנה, שגלגלה לאיטה כדור זבל, כמו סיזיפוס במעלה ההר, בית לעתיד לצאצאיה. "שִיעבוד הוא בראש", היא אמרה לי. ביום אחר, חורפי ואפור, חלפתי על פני עכביש מכוער למראה, שבדיוק התחיל לטוות רשת, לצוד לעצמו מזון. "שחררי את עצמך מהכבלים", זרק לעברי. בלבי חשבתי: "מחר אפרוש כנפיים ואעוף הרחק מכאן, אקים קן חדש משלי". אך הנה כבר מחשיך, וכבר אינני נמלה צעירה. נראה, מחר. בינתיים ישר. ימינה. ישר. ישר. שלא תחשבו, אני נמלה משכילה, חושבת. אך לכאן נולדתי. ישר. ישר. ישר. ימינה. ימינה. ישר. שמאלה. ורק על עצמי לספר ידעתי.
Tags: סיפור קצר