Posts Tagged ‘סיפור קצר’

צר עולמי

יום חמישי, נובמבר 4, 2010

ישר. ישר. ישר. ישר. ישר. שמאלה. ישר. ישר. שמאלה. ישר. ימינה. ישר. לעצור. להריח. היא משלנו. ישר. ישר. שמאלה. לקחת גרגיר. הוא כבד נורא. אבל מה זה משנה? אני הרי יכולה לסחוב משקל פי כמה וכמה ממשקל הגוף שלי. וזה לא שיש לי רצונות משלי, כן? זה כל תפקידי הרי, ללכת ישר, שמאלה, לאן שלא יהיה, להביא אוכל חזרה לקן. ולי לא קראו חופי פלא ולא כזבוני אורות רחוקים. אף אחד לא שאל אותי: "תרצי להיות מלכה?", כך ששום אכזבה אין כאן. צאצאים אין, והשמועות אומרות שלא רבים הם ימי. רק ישר, ימינה, להרים, להביא. באחד מימי הקיץ הלוהטים נתקלתי בדרכי חזרה לקן בחיפושית גדולה ושמנה, שגלגלה לאיטה כדור זבל, כמו סיזיפוס במעלה ההר, בית לעתיד לצאצאיה. "שִיעבוד הוא בראש", היא אמרה לי. ביום אחר, חורפי ואפור, חלפתי על פני עכביש מכוער למראה, שבדיוק התחיל לטוות רשת, לצוד לעצמו מזון. "שחררי את עצמך מהכבלים", זרק לעברי. בלבי חשבתי: "מחר אפרוש כנפיים ואעוף הרחק מכאן, אקים קן חדש משלי". אך הנה כבר מחשיך, וכבר אינני נמלה צעירה. נראה, מחר. בינתיים ישר. ימינה. ישר. ישר. שלא תחשבו, אני נמלה משכילה, חושבת. אך לכאן נולדתי. ישר. ישר. ישר. ימינה. ימינה. ישר. שמאלה. ורק על עצמי לספר ידעתי.

כלום ושום דבר

יום ראשון, אוקטובר 24, 2010

"קחי", אמרתי לה, ושלחתי לעברה יד רועדת. "האלבום הזה ישנה לך את החיים". כמה אני מצטער היום על הרגע הזה. היום, פרק זמן שאני לא יודע איך לאמוד אותו לאחר אותן דקות שקטות בחדר הקטן שמשקיף לכלום ושום דבר, החדר שהיה עולם ומלואו בשבילנו, אני מרגיש צער. צער אמיתי, כזה שמעט אנשים בעולם יכולים להגיד שהם מכירים. ועכשיו, בעודי יושב וכותב את השורות האלו, אני בז לעצמי. בז לעצמי על ההתנשאות הבלתי נסבלת שלי, על הקלות הנוראית שבה אני מרשה לעצמי לומר משפטים כמו: "מעט אנשים בעולם יכולים להגיד שהם מכירים". או: "את אפילו לא יכולה להתחיל לתאר לעצמך כמה זה קשה בשבילי בכלל להיות". גם את זה אמרתי לה. היינו מאוד צעירים כשנפגשנו, יותר מדי צעירים. היא אמרה שהייתי אבוד עוד מההתחלה. לדעתי אין דבר כזה בכלל התחלה, גם לא סוף. היא התיישבה לצידי על הספסל החום בפינת כלום ושום דבר. הייתה לה צמה יפה-יפה, והיא הייתה ללא ספק הדבר הכי מושלם שראיתי בחיי. עד לאותו רגע, וגם לאחריו. ואת זה אני כותב כשדמעה זולגת במורד לחיי, אותה דמעה בכל פעם. אני חושב שבשלב כלשהו פשוט קמנו והתחלנו ללכת. מעלינו נשרו עלי השלכת, כמו בוערים, ואני, שלימדתי את עצמי מגיל קטן שאין כזה דבר "שתיקה מביכה", לחשתי: "את חושבת שהם עצובים שהם צריכים ליפול?". הימים הלכו והתקצרו, ובכל יום, בדיוק כשהשמש הייתה מפנה עורף בפעם האחרונה, היינו עולים לחדר הקטן והריק, מתיישבים על הרצפה, ובונים לנו את העולם שלנו. לפעמים בשתיקות, לפעמים במילים. טוב הייתי עושה אם הייתי שותק, ונותן לה להשתמש במילים. אולי זה היה חוסך לי את הצורך להסביר, להראות למה באמת הכל הוא כמו שהוא. אם הייתי קצת יותר, או אולי קצת פחות מסובך ממה שאני, הייתי תוהה אם היא בכלל  אמיתית, אבל אני יודע שזה בכל מקרה לא משנה. כי כשאתה נותן, מה זה חשוב אם זה למישהו אמיתי או לא. השאלה היא מה קורה כשאתה רק לוקח. אולי הייתי יכול להשלים עם זה, ולהיות מאושר שהיום היא נישאת על כנפי הרוח במקום כלשהו, נסחפת על גבי החיים הצבעוניים-אפורים האלה, נותנת לרגעים קטנים לגעת בה, עוצמת עיניים בעדינות כשקו השמש השוקעת פוגע בעיניה. אולי זוכרת עלי שלכת בוערים. והכל בגלל דקות ספורות ומילים מדוייקות שנאמרו בינינו. אבל זה לא מטבעי להשלים. גם ככה קשה לי בכלל להיות.

בלדה לקוקו

יום רביעי, יוני 23, 2010

היה היה איש, מעט מבוגר. שיבה בו זרקה, אך הוא לא נשבר.

נשבע למצוא לו שעון, לאחר ששלו, עזב או נגנב על ידי מישהו זר.

חיפש, פשפש, תר וחזר. "איפה אמצא, איך אהיה מאושר?"

שעון כה יפה היה, וכה מסודר, ותמיד בחצות היה לו שר:

"טְווי טְווי, קוּ קוּ, טְווי טְווי, קוּ קוּ". שעון נאמן, לאיש מפוזר.

 

חיפש, פשפש, ישב וחשב: "אולי אבנה בעצמי, שעון מזהב".

אך לבנות לא ידע, וגם את ברגיו, מישהו מזמן ממנו גנב.

"טְווי טְווי, קוּ קוּ, טְווי טְווי, קוּ קוּ". שעון נאמן, לאיש נעזב.

 

חיפש, פשפש, יבש ולחש: "אלך לי לקנות, שעון די חדש".

הלך ויצא, עם פרח בדש, אך אין כבר חנות, יש רק מגרש.

"טְווי טְווי, קוּ קוּ, טְווי טְווי, קוּ קוּ". שעון נאמן, לאיש מיואש.

 

חיפש, פשפש, ועלתה תהיה: "אולי אחפש לי שעון קוקיה?"

לציד יצא, כיוון וירה, אך במקום על ציפור, נפגעה פטרייה.

"טְווי טְווי, קוּ קוּ, טְווי טְווי, קוּ קוּ". שעון נאמן, לאיש בעיה.

 

חיפש, פשפש, מלל וגלל. "אעשה שעון שמש, כזה משוכלל".

אך אבוי מה קרה, הליל צלל, אין בכלל שמש, גם לא בחלל.

"טְווי טְווי, קוּ קוּ, טְווי טְווי, קוּ קוּ". שעון נאמן, לאיש מטורלל.

 

חיפש, פשפש, ואמר ביגון: "לעולם לא אמצא, לא יהיה לי שעון".

אך מה התברר, על מה כל השאון, חברנו חיפש בכיס לא נכון.

"טְווי טְווי, קוּ קוּ, טְווי טְווי, קוּ קוּ". שעון נאמן, לאיש שגעון.

מי בכלל רוצה להוריד את הכלבה?

יום שישי, יוני 18, 2010

אם מוטי לא היה מועד באותו יום על המדרכה, כנראה שהוא לא היה יודע, וכנראה שהכל היה נשאר אותו דבר. לא בגלל המעידה, פשוט בגלל שלא היו עושים לו את הבדיקה הזו. וזה לא שעשו לו את הבדיקה בגלל המעידה, אלא בגלל המתמחה המגושם הזה שחשב שהוא בכלל חולה אחר.

אדי הוא מתמחה בהדסה, הוא הגיע מאמריקה לפני כמה שנים והתחיל ללמוד רפואה כאן בירושלים. האמא היהודיה שלו הייתה גאה מאוד. אבל הוא היה מגושם ומבולבל. אפילו שצלח את הלימודים, הוא כל הזמן עשה טעויות. ומוטי, מוטי בסך הכל מעד וסובב את הקרסול כשירד עם הכלבה בבוקר. ואם הוא לא היה יורד עם הכלבה בבוקר, כנראה שהוא לא היה מועד. בכלל ענבל, חברה שלו, הייתה צריכה לרדת עם הכלבה, אבל היא חזרה מאוחר מהעבודה והוא לא רצה להעיר אותה. אז הוא ירד, ומעד. ובבית החולים לא היה לאף אחד סבלנות למישהו שבסך הכל סובב את הקרסול. אז הוא הקים מהומה, עד ששלחו אליו את אדי. מוטי חשב שהוא ייקח אותו לצילום. "הזריקה הזו תכאב ממש טיפה", הוא אמר במבטא אמריקאי. "מה זריקה, מה תכאב עכשיו", מוטי חשב.

אדי בכלל לא היה אמור ללמוד רפואה, הוא הגיע לארץ ללמוד משפטים, כמו אבא שלו וסבא שלו, אבל חברים שלו בארץ אמרו לו שעם נתונים כמו שלו הוא חייב ללכת ללמוד רפואה. היה לו לב טוב, לאדי, אבל לב טוב לא עוזר כשיש לך שתי ידיים שמאליות. ובמקרה של אדי, שתי ידיים שמאליות היו מכה. גם לאמא היהודייה שלו היו שתי ידיים שמאליות, ולא פעם החליקו לה מהידיים ביצים במטבח, וכשהאבא העורך דין של אדי היה רואה את זה הוא היה מתעצבן. כמה שהוא היה מתעצבן.

באותו בוקר אדי היה במיון, וכששלחו אותו למוטי הוא בדיוק היה עם ערימת תיקים בידיים. מכל המהומה אדי הפיל את ערימת התיקים, ומרוב בלבול הרים תיק של חולה שהיה אמור לעבור סדרת בדיקות בגלל איזה גוש שגילו אצלו ברגל. אדי צעד לכיוונו של מוטי ואפילו בלי לשאול מה קרה לקח אותו לבדיקה. מוטי ניסה להסביר לכל מי שרצה לשמוע שהוא בכלל בא בגלל הקרסול, אבל הוא כבר מזמן גילה שאנשים שחושבים שהם יודעים מה הם עושים לא אוהבים להקשיב. וככה יצא שהוא חיכה במשך שעתיים וחצי לתשובות שהוא בכלל לא רצה לקבל.

האחות שניגשה אליו עם התוצאות מעדה מעט במסדרון הארוך, והדבר היחיד שהוא היה יכול לחשוב עליו זה אם גם היא הורידה את הכלבה בבוקר.

אני זוכר מתי זה התחיל

יום רביעי, יוני 16, 2010

בדיוק יצאתי לקורס, קצת לשבור שגרה.

ישבתי אחרי שיעור, מאיר אריאל באוזניות. "לפיכך מוסר השכל: מי שנדפק פעם אחת, כבר לא יכול להיגמל מזה". יצאתי החוצה, ואז הרגשתי אותו. גוש קטן ומציק. לא ייחסתי לו יותר מדי משמעות. אתם יודעים, גוש.

בלילה הראשון נרדמתי בלי בעיה, אבל בלילות הבאים הגוש הלך וגדל, קצת בכל יום, וקצת התחלתי לדאוג.

ככה הסתובבתי במשך ימים, עם גוש גדול ומעיק. אנשים אחרים לא ראו אותו, כך הבנתי, כשאלי שאל אותי למה אני נראה כל כך מסכן.

"מה", שאלתי, "אתה לא רואה את הגוש הגדול והמעיק הזה?".

"לא".

אבל אני ידעתי שהוא שם, הרגשתי אותו.

כבר התרגלתי אליו, לגוש. אני והוא נהיינו חברים בעל כורחינו. חברים למועקה. הוא העיק עלי, ואני, כך הסתבר, העקתי עליו.

"מתי כבר תיפטר ממני?", הוא שאל באחד הימים.

"אני יכול להיפטר ממך?"

"ברור. אני צריך להגיע לעוד אנשים, אתה יודע".

"אז איך אני עושה את זה?"

הוא שתק.

בערך חודש אחר כך, הגוש נהיה גדול מדי ומעיק מדי, וגם הוא כבר התחיל להרגיש לא בנוח.

"לא נמאס לך ממני?", שאל.

משכתי בכתפי בנונשלנטיות אופיינית. "נראה שהתרגלתי אליך".

"טוב, לי נמאס ממך", אמר, ובדיוק כשהוא אמר את זה, נחתו עיני על בחורה שעברה ממש מולי. יפה, גבוהה, אפילו חייכה אלי. לפחות כך היה נדמה לי.

"בדיוק בשבילי", הוא אמר, ונחת עליה. היה אפשר לראות איך כל הכובד הזה פתאום מעיק עליה, בעוד אני הרגשתי חופשי מאי פעם. היא המשיכה ללכת, עם גוש גדול ומעיק שרק גדל וגדל, קצת בכל יום.

מדי פעם הוא היה חוזר לבקר אותי, הגוש הגדול והמעיק, והיינו מסתובים ביחד כמה ימים. הייתי שואל אותו על הבחורה היפה והגבוהה, והוא היה מספר לי עליה, על איך היא מסתובבת איתו בכבדות, ושואלת עלי, הבחור ההוא שלפעמים נראה כאילו הוא מסתובב עם איזה גוש גדול ומעיק.

ככה המשכנו, אני והבחורה היפה והגבוהה מסתכלים אחד על השניה ממרחק, וגוש כבד ומעיק בגרון. לפעמים שלי, לפעמים שלה.

וכך למדתי, שלפעמים בשביל מוסר השכל לא צריך לחכות לסוף.

פנינים

יום ראשון, יוני 13, 2010

כל לילה היא הייתה בוכה לכרית שלנו. ואני הייתי אוסף אותן. דמעה-דמעה, פנינים זוהרות שלא קיימות במעמקי הימים.

פנינה-פנינה הייתי מרים, ומניח בעדינות בקופסה מתחת למיטה. כאילו מבטיח להן עתיד טוב יותר. פיצוי.

ומאז אני מכין את השרשרת. שרשרת פנינים-פנינים. לא תמצאו כאלה גם אם תחפשו בקצה העולם. פנינה-פנינה הייתי לוקח ומשחיל בזהירות, כאילו על קצות האצבעות, שאף אחד לא יראה או ישמע. וככה אני כבר שנים, משחיל ומטפח, בשקט-בשקט, שרשרת פנינים-פנינים לבחורה הבאה שתבכה לי על הכרית.


This is a blog At.CorKy.Net