בלונד על בלונד

דווקא על "מלכת אמבטיה" רציתי לכתוב, על ההוצאה המחודשת של שירי המחזה, על האומץ והיושרה של חנוך לוין בשעתו, ועל הבורות והנבערות של אלו, אז והיום, המבקשים לטאטא מתחת לשטיח אמיתות, גם אם הן פוגעות.

אבל ממש בעת כתיבת שורות אלה מתנגן באוזניי וברמקוליי פזמון חזק של ג'וני קאש, זקן ועיקש. Ain't no grave can hold my body down הוא שר, אבל הוא כבר כמה זמן בתוך האדמה. קאש אמנם היה אהוב על הקהל מרבית השנים, אך הוא לא פספס הזדמנות להציק ולהתחכם, שלא נזכיר את התמכרויותיו החוזרות ונשנות לסמים, ששמו אותו תחת זרקור בעייתי בעיני הציבור. מפוכח, זקן ומודע לכך, הוא הקליט סדרת אלבומים עם המפיק ריק רובין, שנשענו בעיקר על קולו העבה בליווי גיטרה, כמופת לזמרים זקנים שמסרבים להזדקן, או זמרות קשישות שאינן סומכות על קולן עוד. הזדקנתי, זה מה יש, ותאכלו את זה. וזה נפלא, ומרגש. אם אריק איינשטיין היה מוריד לרגע את מוסף הספורט, קם מהכורסה הנוחה שלו ומפסיק להיות כזה נודניק, אולי הוא היה יכול ללמוד משהו. שיר אחר מאותו אלבום, מוחה ובוכה. לא דוקר, אלא שואל, ברלוונטיות רבה: I've wept for those who suffer long, but how I weep for those who've gone into rooms of grief and questioned wrong, but keep on killing. אז קאש מת, בכבוד, בלי להכאיב יותר מדי, בלי לדקור, לקומם. כי אנחנו אוהבים אנשים ששואלים בשקט. וכמה שהאמריקאים אוהבים נוצרי טוב. אצלנו זה "להרוג תורכי ולנוח" כמאמר הבדיחה הישנה, אצלם זה להפציץ מדינה שאת שמה הם לא יודעים לבטא, ולשים ג'וני קאש במערכת.

אולי חנוך לוין היה יכול ללבוש חליפות שחורות כמו קאש, לשים איזו גיטרה אקוסטית ברקע, ובמקום תיקי דיין איזו אילנית שתשיר "אך נומה ילד, אל תפחד, הרי המלכות היא שלמה. לרוב הדודים יש רק רגל אחת, אבל המלכות היא שלמה. וכל הדודות מסביב לבור מחכות לך, ילד גיבור, אבל המלכות היא שלמה". אני לא יכול להחליט מה יותר הזוי, הסצינה הזו, או תיאטרון לאומי שמוריד הצגה בשל לחץ מהציבור ושחקנים, אשר מודים כי "לא ראיתי את ההצגה, אבל מספיקים דבריו של שר הבטחון ברדיו, וכן דיעות של אנשים נאמנים אחרים, כדי לקבוע דיעה שלילית". 1970 כ- 2010.  אלה אנחנו, וזאת האמבטיה הגדולה שלנו, רק שלא יוציאו את הפקק. אבל עזבו אתכם, שימו ג'וני קאש במערכת. Ain't no grave can hold my body down.