בדיוק יצאתי לקורס, קצת לשבור שגרה.
ישבתי אחרי שיעור, מאיר אריאל באוזניות. "לפיכך מוסר השכל: מי שנדפק פעם אחת, כבר לא יכול להיגמל מזה". יצאתי החוצה, ואז הרגשתי אותו. גוש קטן ומציק. לא ייחסתי לו יותר מדי משמעות. אתם יודעים, גוש.
בלילה הראשון נרדמתי בלי בעיה, אבל בלילות הבאים הגוש הלך וגדל, קצת בכל יום, וקצת התחלתי לדאוג.
ככה הסתובבתי במשך ימים, עם גוש גדול ומעיק. אנשים אחרים לא ראו אותו, כך הבנתי, כשאלי שאל אותי למה אני נראה כל כך מסכן.
"מה", שאלתי, "אתה לא רואה את הגוש הגדול והמעיק הזה?".
"לא".
אבל אני ידעתי שהוא שם, הרגשתי אותו.
כבר התרגלתי אליו, לגוש. אני והוא נהיינו חברים בעל כורחינו. חברים למועקה. הוא העיק עלי, ואני, כך הסתבר, העקתי עליו.
"מתי כבר תיפטר ממני?", הוא שאל באחד הימים.
"אני יכול להיפטר ממך?"
"ברור. אני צריך להגיע לעוד אנשים, אתה יודע".
"אז איך אני עושה את זה?"
הוא שתק.
בערך חודש אחר כך, הגוש נהיה גדול מדי ומעיק מדי, וגם הוא כבר התחיל להרגיש לא בנוח.
"לא נמאס לך ממני?", שאל.
משכתי בכתפי בנונשלנטיות אופיינית. "נראה שהתרגלתי אליך".
"טוב, לי נמאס ממך", אמר, ובדיוק כשהוא אמר את זה, נחתו עיני על בחורה שעברה ממש מולי. יפה, גבוהה, אפילו חייכה אלי. לפחות כך היה נדמה לי.
"בדיוק בשבילי", הוא אמר, ונחת עליה. היה אפשר לראות איך כל הכובד הזה פתאום מעיק עליה, בעוד אני הרגשתי חופשי מאי פעם. היא המשיכה ללכת, עם גוש גדול ומעיק שרק גדל וגדל, קצת בכל יום.
מדי פעם הוא היה חוזר לבקר אותי, הגוש הגדול והמעיק, והיינו מסתובים ביחד כמה ימים. הייתי שואל אותו על הבחורה היפה והגבוהה, והוא היה מספר לי עליה, על איך היא מסתובבת איתו בכבדות, ושואלת עלי, הבחור ההוא שלפעמים נראה כאילו הוא מסתובב עם איזה גוש גדול ומעיק.
ככה המשכנו, אני והבחורה היפה והגבוהה מסתכלים אחד על השניה ממרחק, וגוש כבד ומעיק בגרון. לפעמים שלי, לפעמים שלה.
וכך למדתי, שלפעמים בשביל מוסר השכל לא צריך לחכות לסוף.
Tags: סיפור קצר
אהבתי מאוד את הסיפור, ובכלל את הכיוון…גושים, נשים ואיך הם מרגישים..לצערי טרם חשתי יכולת ניוד בגושים ככלל ובשלי בפרט! ואולי הסיבה המרכזית, היא שאין לי ומעולם לא היתה לי יכולת תקשורת איתם..