בלונד על בלונד

כמה עצוב זה

כל הזוגות שלא יפגשו לעולם

כל התינוקות שלא יזכו להגיד את המילה הראשונה שלהם

כל הפרחים שלא ילבלבו, בגלל כל הזחלים שלא יהפכו לפרפרים

כל המילים היפות שלעולם לא יאמרו, בגלל הפחד ממשהו שכבר לעולם לא יקרה

כל קרני האור שלעולם לא יחדרו מבעד לתריס חצי פתוח, ולעולם לא יעירו חרש זוג נאהבים

וכל הזוגות שיפגשו, כל התינוקות שיזכו, כל הפרחים שילבלבו, כל הזחלים שיהפכו, כל המילים היפות שיאמרו, כל הדברים שיקרו וכל קרני האור שיחדרו, לא יצליחו להשכיח

כמה עצוב זה

אני לא חי לפי זמנם של הבריות

חיי מתנהלים על פי שעונו של דאלי

נמרח, נמתח, נמס

השעה היא רק מספר, גופי הפסיק להקשיב למספרים

כשהכל מתהפך עוד לפני שאותו הכל חוזר להיות רגיל

אני מגלה שמערכת היחסים ביני לבין גופי השתנתה

אני נמרח, נמתח, נמס

וגופי קפוץ כמו מחוג מתוח

גופי נמס, נמתח, נמרח

ואני מרחף בחלל

קיץ הפך חורף, סתיו הפך אביב

אנשים הולכים לאחור

כן הוא לא

קריאה היא שאלה

אני תוהה אם בפעם הבאה שאתעורר מכוניות ירחפו מעל לראשי

המיטה היא שער

ואני לא יודע לאן אגיע בפעם הבאה שאכנס

אולי אהיה איש עובד

אולי מהורהר

אולי ליצן

אולי שוב אמרח, אמתח, אמס

ואלך לי לישון

ישר. ישר. ישר. ישר. ישר. שמאלה. ישר. ישר. שמאלה. ישר. ימינה. ישר. לעצור. להריח. היא משלנו. ישר. ישר. שמאלה. לקחת גרגיר. הוא כבד נורא. אבל מה זה משנה? אני הרי יכולה לסחוב משקל פי כמה וכמה ממשקל הגוף שלי. וזה לא שיש לי רצונות משלי, כן? זה כל תפקידי הרי, ללכת ישר, שמאלה, לאן שלא יהיה, להביא אוכל חזרה לקן. ולי לא קראו חופי פלא ולא כזבוני אורות רחוקים. אף אחד לא שאל אותי: "תרצי להיות מלכה?", כך ששום אכזבה אין כאן. צאצאים אין, והשמועות אומרות שלא רבים הם ימי. רק ישר, ימינה, להרים, להביא. באחד מימי הקיץ הלוהטים נתקלתי בדרכי חזרה לקן בחיפושית גדולה ושמנה, שגלגלה לאיטה כדור זבל, כמו סיזיפוס במעלה ההר, בית לעתיד לצאצאיה. "שִיעבוד הוא בראש", היא אמרה לי. ביום אחר, חורפי ואפור, חלפתי על פני עכביש מכוער למראה, שבדיוק התחיל לטוות רשת, לצוד לעצמו מזון. "שחררי את עצמך מהכבלים", זרק לעברי. בלבי חשבתי: "מחר אפרוש כנפיים ואעוף הרחק מכאן, אקים קן חדש משלי". אך הנה כבר מחשיך, וכבר אינני נמלה צעירה. נראה, מחר. בינתיים ישר. ימינה. ישר. ישר. שלא תחשבו, אני נמלה משכילה, חושבת. אך לכאן נולדתי. ישר. ישר. ישר. ימינה. ימינה. ישר. שמאלה. ורק על עצמי לספר ידעתי.

"קחי", אמרתי לה, ושלחתי לעברה יד רועדת. "האלבום הזה ישנה לך את החיים". כמה אני מצטער היום על הרגע הזה. היום, פרק זמן שאני לא יודע איך לאמוד אותו לאחר אותן דקות שקטות בחדר הקטן שמשקיף לכלום ושום דבר, החדר שהיה עולם ומלואו בשבילנו, אני מרגיש צער. צער אמיתי, כזה שמעט אנשים בעולם יכולים להגיד שהם מכירים. ועכשיו, בעודי יושב וכותב את השורות האלו, אני בז לעצמי. בז לעצמי על ההתנשאות הבלתי נסבלת שלי, על הקלות הנוראית שבה אני מרשה לעצמי לומר משפטים כמו: "מעט אנשים בעולם יכולים להגיד שהם מכירים". או: "את אפילו לא יכולה להתחיל לתאר לעצמך כמה זה קשה בשבילי בכלל להיות". גם את זה אמרתי לה. היינו מאוד צעירים כשנפגשנו, יותר מדי צעירים. היא אמרה שהייתי אבוד עוד מההתחלה. לדעתי אין דבר כזה בכלל התחלה, גם לא סוף. היא התיישבה לצידי על הספסל החום בפינת כלום ושום דבר. הייתה לה צמה יפה-יפה, והיא הייתה ללא ספק הדבר הכי מושלם שראיתי בחיי. עד לאותו רגע, וגם לאחריו. ואת זה אני כותב כשדמעה זולגת במורד לחיי, אותה דמעה בכל פעם. אני חושב שבשלב כלשהו פשוט קמנו והתחלנו ללכת. מעלינו נשרו עלי השלכת, כמו בוערים, ואני, שלימדתי את עצמי מגיל קטן שאין כזה דבר "שתיקה מביכה", לחשתי: "את חושבת שהם עצובים שהם צריכים ליפול?". הימים הלכו והתקצרו, ובכל יום, בדיוק כשהשמש הייתה מפנה עורף בפעם האחרונה, היינו עולים לחדר הקטן והריק, מתיישבים על הרצפה, ובונים לנו את העולם שלנו. לפעמים בשתיקות, לפעמים במילים. טוב הייתי עושה אם הייתי שותק, ונותן לה להשתמש במילים. אולי זה היה חוסך לי את הצורך להסביר, להראות למה באמת הכל הוא כמו שהוא. אם הייתי קצת יותר, או אולי קצת פחות מסובך ממה שאני, הייתי תוהה אם היא בכלל  אמיתית, אבל אני יודע שזה בכל מקרה לא משנה. כי כשאתה נותן, מה זה חשוב אם זה למישהו אמיתי או לא. השאלה היא מה קורה כשאתה רק לוקח. אולי הייתי יכול להשלים עם זה, ולהיות מאושר שהיום היא נישאת על כנפי הרוח במקום כלשהו, נסחפת על גבי החיים הצבעוניים-אפורים האלה, נותנת לרגעים קטנים לגעת בה, עוצמת עיניים בעדינות כשקו השמש השוקעת פוגע בעיניה. אולי זוכרת עלי שלכת בוערים. והכל בגלל דקות ספורות ומילים מדוייקות שנאמרו בינינו. אבל זה לא מטבעי להשלים. גם ככה קשה לי בכלל להיות.

תמיד בסוף הקיץ אני מרגיש שאני כבר מוכן, מוכן שהשמש תיעלם, מוכן להפסיק לשכב על החוף, מוכן למעילים, כובעים, צעיפים ולתת לאפור להיכנס. פתאום הערב מגיע מוקדם, כאילו העולם מנסה לרכך אותי, ואני נכנע. אבל עכשיו, עכשיו חם. אין רוח. הרמזים לכחול האפור הזה נעלמו. נשארתי עם עיר בלי כוח, ואני מרגיש תקוע ומבולבל. כנראה שככה מיכה שטרית הרגיש כשהוא כתב את 'סוף הקיץ' לברי סחרוף, כשחיכה לאישה שתציל אותו ממצב הביש הזה. "אולי תבואי, אולי תבואי עכשיו, זה הזמן לאהוב". ערב, אביך וחם, האוויר עומד. "יושב מול חלון פתוח, לנגד עיר בלי כוח. סוף הקיץ, והרוח לא נושב". רוצה לצעוק, אבל לחישה זה כל מה שיוצא. "הלב יוצא אלייך, לא מאוחר עדיין. אולי תבואי, כי אותך אני אוהב".

דווקא מחוץ לזוגיות המפורסמת שלהם, מי עם פורטיס ומי עם דוכין, יצרו שני המוזיקאים הכל-כך ישראלים האלה יצירות מפתיעות, אמיתיות, ישראליות כל כך. שירים שמבטאים במדויק את התקיעות הזו של סוף הקיץ, כשכבר נגמרה הרוח ומחכים לשינוי, אבל הכל בבלבול. כמה ייאוש יש בזה – עיר של קיץ, בלי סתיו, וכל מה ששטרית מבקש זה "לצעוק ואחר כך ליפול, ליפול בשקט, ליפול בין זרועותיך". "והעיר עיר של קיץ, בתל אביב אין סתיו. הכל חוזר אלייך, גם סוף גם התחלה. רק מלחמה, אם תבוא, תחזיר אותנו הביתה, כמו אהוב לאהובה", זה מה ששטרית מבין בסופו של דבר, במה שהפך לחצי המנון שכתב לסחרוף. שיר יוצר מציאות או מציאות יוצרת שיר?

ואני לפעמים הולך כמו רוח רפאים, עייף מהחום, מחפש בעננים רמז לגאולה, ומתבדה. אבל העולם מסתובב, וכמו בכל עונה, הלב מתאים את עצמו. איך אמר חמי רודנר? "הביאו את הסתיו, שלכת, וליבנו האטום והקר יתרחב וינשום".

שעה אחרונה של אור, יושבים על החלון

על קפה ומילים פשוטות, חיוך עייף

נושמים עמוק את האוויר, כאילו עוד מעט ייגמר

בחוץ הצבעים נמרחים, נעלמים, ושאון היום מתחלף

במנגינות קטנות של שערים נסגרים, ילדים נאספים, שיחות שקטות

זה ערבו האחרון של הקיץ, אך לא רק שלו

כשחושך ייפול אהיה גם אני במקום אחר

אני והקיץ עוזבים, בינתיים

זה היה קיץ של נוחות זמנית ונפלאה

מסדרון של אור בדרך לתחנה הבאה,

שתגיע בסופו של ערב הקיץ האחרון הזה

ועד אז, בשעה אחרונה של אור, יושבים על החלון

אני והקיץ, נפרדים זה מזה בשקט, בחיוך עייף, אבל בחיוך

הבנתי לראשונה שמוסיקה זה החיים והחיים זה מוסיקה כשזכרונות נהיו לא ויזואליים, אלא מוסיקליים. תוים מזכירים לי מקומות, ונופים מזכירים לי צלילים. הבנתי זאת לראשונה כשנסעתי עם משפחתי לכרתים בתור ילד. פרטים מהטיול אני כבר לא כל כך זוכר, אבל בכל פעם שאני שומע את אירוסמית', הלהקה האהובה עלי בגיל 13, ואולי היחידה שהתנגנה לי בדיסקמן באותה חופשה, אני רואה את הנוף הנפלא של האי, כאילו אתמול הייתי שם. צליל גיטרה אחד מעלה ריחות, צבעים ורגשות. בכל פעם מחדש אני נפעם מכוחה של המוסיקה. ניתן לשחזר רגעים וחוויות נשכחות על ידי שירים, ולהיפך – אם מאמצים קצת את המוח, אפשר לשייך כמעט לכל רגע שיר, אלבום או להקה שהייתה ברקע. פסקול של החיים שכזה. נפלא.

תמונה #1

גיל ההתבגרות עבר עלי בצורה מעט שונה. או אולי אני רק אוהב לחשוב כך. זה הגיל בו הבנתי שלהיות כמו כולם זו לא מעלה. מי שלימד אותי את זה הוא סיד בארט. עם בארט למדתי על עצמי, ועליו, בו זמנית. עלי למדתי קצת מי אני, התחלתי סוג של מסע, שעדיין נמשך. עליו למדתי כל מה שיכולתי. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי מה זו תשוקה למוסיקה. איך פרטי טריוויה שלא מעניינים כמעט אף אחד הופכים עבורך לדבר יקר ערך. איך פיסת מוסיקה קטנה יכולה להפוך עבורך עולמות. איך אפשר להזדהות עם אדם, שכל קשר ביוגרפי בינו לבינך הינו מקרי בהחלט, והכל דרך המוסיקה. אני חושב שהחלל הריק שנשמע דרך מילות שיריו משך אותי מאוד. במחשבה לאחור, יכול להיות שהייתי ילד קצת מוזר. "Inside me I feel alone and unreal and the way you kiss will always be a very special thing to me", הוא שר. וכשמתחילים מסע מוסיקלי בחיים עם אדם כזה, ההמשך חייב להיות מעניין.

תמונה #2

זה לקח קצת זמן, אבל בסוף הרשיתי לעצמי להקשיב למוסיקה שגם אנשים אחרים מקשיבים לה. זה קרה בעיקר בזכות רד הוט צ'ילי פפרז, שהגיעו בתקופה בה כנראה הייתי זקוק להם. את אלבום המופת Blood Sugar Sex Magic שמעתי לראשונה כשבידי מטאטא, מנקה יחד עם חברי הטוב מקלט מעופש, שלימים יהפוך לחוויה מוסיקלית מסוג אחר. המטאטא הפך מהר מאוד לאייר-גיטאר, ברגע שבדיעבד אני מבין שגילה לי מה זה מוג'ו, ומה זה אנרגיה טהורה ואמיתית.

תמונה #3

את ג'ון פרושונטה גיליתי דרך הדמעות, כמו הרבה דברים טובים בחיים. ביום חורפי וגשום חציתי את העיר בדרך לעוד שיעור גיטרה. לראשי כובע צמר עבה שלא שומר עלי יבש, אבל מגן על האוזניות. גיטרת פנדר נקייה, תיפוף מינימלי והפקה זעירה, והגשם שנשפך מהשמיים כמו מפל מתמזג בטבעיות עם הדמעות שכאילו נולדו עם השיר הזה.And have you seen how the cars when the pass they come your way, then they're speeding away? Coming to you and then going away, but for them nothing's changed, for them nothing's changed. עד היום לא תצליחו לשכנע אותי שפרושונטה לא מדבר עם מלאכים. אף אחד לא כותב שירים כאלה. הוא לימד אותי לאהוב להיות גיטריסט ומוזיקאי, והעניין שגיליתי בו מאותו יום גשום רק הלך וגדל, מעצם היותו אחד האנשים המעניינים ביותר שהזדמן לי "להכיר". למינימליות ולצניעות יש יכולת לרגש בצורה יוצאת דופן. כשנשאל על מוסיקה, הוא ענה כי "זה כאילו שאני במימד הרביעי ומישהו מבקש ממני לתאר את זה במילים, וזה כל העניין במימד הרביעי. אין מילים, אין סמלים, אין תמונות. זה הכל אנרגיה טהורה וויברציות". המוסיקה שג'ון יוצר היא כמעט על טבעית מבחינתי. ככל שהשנים עוברות עם השירים שלו לצידי, החיבור בין הצלילים לנשמה מתגבר. "אני מאמין שיש דברים שאנחנו לא רואים בעיניים, שהופכים כל רגע למה שהוא", הוא אמר פעם. "כל אדם עשוי מכמה אנשים, וכל מי שחי הוא כל מי שמת. אני פשוט חושב שזה הכל אנרגיה גדולה אחת שעובדת ביחד. אני רואה את העולם כמאוד מאוזן, מאוזן לגמרי ובצורה מושלמת". והדמעות זלגו כבר מהשיר הראשון.

תמונה #4

המכונית נוסעת לאילת, בצדדים מדבר לוהט, הרים ועצי שיטה בודדים, ובמערכת ניל יאנג. במקום ליהנות מהחיבור המושלם הזה, אני רק חושב על כמה זה מושלם. לא חווה, חושב. הקול השברירי של יאנג עם צבעי החול המתחלפים. הלאפ-סטיל גיטאר כאילו מנגנת על הכביש הרותח. אבל אני לא מסוגל ליהנות מזה ברגע האמת, רק לחשוב על איך הרגע הנפלא הזה מתקטלג אצלי בחיים. וזו התכונה השנואה עלי ביותר. לעתים אני לא חי את החיים בהווה, אלא מתייחס לדברים שקורים מנקודת מבט עתידית, או מנקודת מבטו של במאי, שעומד מאחורי המצלמה ומתרגש ממה שהוא רואה. עדיין לא הצלחתי להבין אם זה מפחדנות או פשוט מתוך הרגל רע, שנובע מצפייה ביותר מדי סרטים. הרי כולנו כוכבים בסרטים של עצמנו, ואיזו סצינה יכולה להיות יפה יותר מנסיעה במדבר עם ניל יאנג שר על אהבה והבטחות.

תמונה #5

שמיניסט, נוסע לבד באוטובוס לאילת, ג'ינס, גופיה, אולסטארז, החדש של פרל ג'אם באוזניות. מה יכול כבר לעצור אותי. אני חושב שיש כמה תקופות בחיים שבהם אתה מרגיש שאתה הרוקנ'רול בהתגלמותו. אני בטוח שיש לי עוד כמה כאלה בשרוול, אבל גיל 18 לעד ייחרט אצלי כתמונה הזו. כאחד שלא חווה את גל הפלאנל, דיסטורשן ו-ווקמן בתחילת שנות התשעים, זה היה פיצוי מבחינתי. I have tasted a life wasted and I ain't never coming back again צועק אדי וודר, צועק הרבה מעל מה שהנהג מנסה להגיד לי, אבל אני בסדר עם זה. זאת הרגשה שאני חושב שתשאר אצלי תמיד – כשפרל ג'אם מתנגנים, הכל מסביב מחוויר. לאחר זמן מה בנסיעה, עוברים לסרט שונה. השניה הראשונה של  Parachutes לוקחת אותי למקום אחר. הגיטרות משחקות כל כך יפה ביחד, וכיסוי הקלידים הופך את השיר לכמו חלום. הנוף הנשקף מהחלון של כביש 40 המצחיח אט אט משתלב נפלא עם השיר ומקבל צבעים חדשים, והכניסה של החשמלית מכשפת הכל. אני מרגיש כמו דמות בסרט של ג'ים ג'רמוש.

תמונה #6

עכשיו זה נראה לי מעט סכריני, אבל לפני כמה שנים התאהבתי, נשבר לי הלב, התאחה לי הלב, ועשיתי אהבה, והכל לצלילי ג'ון מאייר. הוא אולי נדוש מדי, אבל הוא שר על רומנטיקה שלא קיימת, מה שהפך אותה מבחינתי לדבר שיש להשיג. הוא ליווה אותי דרך מערכת היחסים הרצינית הראשונה שלי, עד כדי כך שהיום אני לא יכול לנתק את שני הדברים זה מזה. כשאתה לא יכול להקשיב לאמן מסוים אחרי פרידה, כנראה שהייתה שם אהבה גדולה. מצד שני, האהבה הגדולה ביותר שלי לא גרמה לי לדבר כזה. אולי בגלל זה זה נגמר. נקודה למחשבה.

תמונה #7

"חום נספג אל תוך הזפת, אני בדרך למקום אחר". סיבוב רגלי ביער אורה, העיר ירושלים פרושה לפני. השעה שעת דמדומים, ואני בדרך למקום אחר. אך רק בראשי. במציאות אני לבוש מדים ירוקים, שהם כמו תחפושת בשבילי, מסביבי גדר, והיער הריחני וההרים שמסביבי קוראים לי. "זה כבר שנה מאז עזבתי, לא ברור לאן אני הולך, לא זוכר מאיפה באתי, אור חלש עדיין לא דועך". אני יודע שזה לא מקומי, כל מה שאני רוצה זה לעופף אל על, אז בינתיים אני עושה סיבוב רגלי ביער אורה, בתוך הגדרות, ובאוזניות תנועת המרי, לוחצים על כפתורים בלב שאפילו אני לא מכיר. ככה זה, למסור עצמך לשיר, שייתן לך מה שאתה לא יכול לתת לעצמך. "על הדרך לאי שם", ובינתיים השמש שוקעת, ואני עולה לשמירה.

תמונה #8

כנראה שיש דברים שאדם יכול להבין רק באווירה מסוימת. וכך קורה שאני יושב על שטיח בחדרו החשוך למחצה של חברי הטוב, בתקופת ההתרגשות מהחיים החדשים שנתנו לנו במתנה, תופס את הראש עם הידיים ולא מאמין. פינק פלויד מופיעים מול אמפיתיאטרון ריק, בסרט שראיתי אינספור פעמים, אבל זה מרגיש כמו הפעם הראשונה. פתאום אני מבין, 10 שנים אחרי שהתחלתי להאזין למוסיקה – מה, איך, למה. אני מבין שחשוב להתחדש, כדי להתרגש. לא לבוסס בבוץ, כדי לגלות מחדש דברים שנראים מובנים מאליהם. פשוט כדי לא לדרוך במקום. ואין עוד להקה בהסטוריה שיכולה להדגים זאת כך, וכנראה שאין עוד רגע בחיים בו זה היה יכול לקרות.

תמונה #9

תמונה קטנה לסיום. ההווה. On bended knee is no way to be free, lifting up an empty cup, I ask silently all my destinations will accept the one that's me, so I can breathe.

הכל זה חוויות, ואנו נושאים זה את זו, זו את זה

נושאים בתוך קופסה, חוויות

קטנות, גדולות, מאושרות, עצובות

דומעות ומחייכות, בכל זאת

הרי בסוף לא נשאר מאיתנו אלא חוויה, משתנה תמיד

ומה נאמר על שהיה?

וקשה מכך, מה נאמר על שיהיה?

יתגמד, כאור אחרון ידעך לתוך קופסה של אדם,

אשר בבוא היום יעלם גם הוא, ואך חוויה  תישאר, חתומה בקופסה

נושאי קופסאות אנו, לא יותר

מחליפים חוויות כרוכלים

לזרוק יופי נדיר

להיפטר מרוגע, שלווה

להפוך את העולם

לעצור את הנשימה ואת דפיקות הלב

להאיץ את דפיקות הלב בכל יום שעובר

לגווע ולצמוא, ולרחוץ את הגוף במים זרים

להפוך יום ללילה, לילה ליום

להיכלא בין קירות ביתי, ולחשוף את עצמי לעולם

לדעת שעכשיו זה הזמן, ולא להבין איך תמיד עכשיו זה הזמן

לנסות להיאחז בדברים הקטנים, לפחד מהדברים הגדולים

לפחד לחשוב, ולצלול כל פעם מחדש

לרצות לברוח מהכל, ולהתגעגע עוד בכיסא

לשכוח רגעים מאושרים

למען סיכוי לעתיד אחר

וכשנתפשט, מה נרגיש?

האם נסתכל בתשוקה בעיני האחר שפעם היה עצמי, או שנתחמק ונסתתר, כרקדנים. חומקים ממבט, ממגע מערער, בוחנים ורוכנים, עד כניעה מוחלטת.

האם במבוכה נגלה מחדש גומות ושקעים? חספוסים וקימורים אשר נחשפו מאז, אך לעולם יזכרו מגע מוכר. מבקשים בחשש, ולו בחטף, עור אל עור.

וכשנתלבש, מה נאמר?

האם אשאל אותך שאלות לא נוחות, שיניעו את כתפייך הרחק ממני? כועס, צודק, ומלא רחמים עצמיים. פה יבש, ממאן להביע אהבה, ודוקר את הלב בכל הגה שנולד לאוויר.

האם תצדקי יותר ממני? או ששתיקתך תמלא את החלל, חזקה יותר מכל תשובה.

מביטים לא מביטים, יודעים שאין זה אלא מפגש.